הקדמה

אמונת הנ נח, יהדות.

באר היטב

הקדמה

א] דע את אלהי אביך ועבדהו, וידעת היום והשבת אל לבבך וכו', וכן עוד פסוקים מורים לנו לדעת את השם יתברך. ואין הכוונה ח"ו להתעסק בחקירות, כי עליהן כתוב 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים', כידוע ואין כאן מקום להאריך בזה. אלא שהכוונה פשוטה, להתאחד בידיעת השם יתברך, וכמו שכתוב והאדם ידע את חוה, שאין הכוונה שהוא חקר אותה ע"י חכמות וכדומה, אלא שהוא התאחד איתה, והיו לבשר אחד. כן אנו צריכים להתאחד עם השם יתברך, להכירו ולחיות אתו ועמו עד שנתאחד ממש בו יתברך.

גם דוד המלך לא מתוכח ומוכיח למה חייבים להגיד תהלים, רק אומר, טעמו וראו כי טוב, תיכנס ותטעם ותראה, אבל כל זמן שאתה עומד בחוץ לא תדעהו ולא תשיגהו, רק מבפנים תוכל לראות מה זה ולעלות מעלה מעלה על ידו.

ומקרא מלא בירמיהו (כב:טז) דן דין עני ואביון אז טוב הלוא היא הדעת אתי נאם ה'. ומבואר בפירוש שדעת נחשב רק למי שנכנס בעובי הקורה להתדמות ולהתאחד לבוראו.

ב] וזה הענין – שהדעת אי אפשר להשיגה מבחוץ, רק מיניה וביה, הוא האמת עדות לעצמו, ותוצאותיו בכל מקום. וכמו שמצינו בשם חכם קדמון שאמר על השי"ת, אילו ידעתיו הייתיו, כי השי"ת ודעותיו אחד, וכל מה שתופסים בדעותיו יתברך ע"כ מתאחדים בו, וכן להיפך כל מה שמתאחד בו יתברך ע"כ משיגים דעותיו יתברך. ומאחר שבאמת אין חוץ ממנו יתברך, כי הכל ברא לכבודו ואין זולתו וכו', הרי כל מחקר וידיעה שאינו אמיתית בו יתברך, ע"כ לא חשיב לידיעה, וכן כל ידיעה שאינו מוכשר בענין התאחדות בו יתברך ע"כ אינו חשיב ידיעה.

וכעין זה הוכיחו הבעלי מוסר ממה שחז"ל מוכיחים שגבול היקף העיגול הוא שלשה פעמים של קו החוצצו (מה שבאנגלית קוראים פי דיאמטר) מים של שלמה, שהנביא כותב מידותיה, והקשו למה צריכים ראיה מהמקרא, כל אחד יכול לראות לנפשו, שיקח חוט וימדד עיגול ויראה שכך הוא. ותירצו שאמיתת המציאות אין להוכיח אלא מהתורה הקדושה (ובעזה”י להלן נבאר קצת ענין מה שהעינים רואים, שזה בחי' אמונה). היינו שאין לבוא לדיעה אמיתית מהשי"ת רק מיניה וביה.

ג] וכיון שכל נפש ונפש מבני ישראל הם מאותיות התורה (לק"מ ב:ו) בחי' ישראל דייקא (בחי' אמת ותורה, וע' בתורה עד, שהדיבור בחי' יעקב יוצא מצדק מלכות, ונראה שזה הענין הכתוב בזה"ק שצדק כד אתחברת לאמת היינו אמונה, שהצדק דינא דלמכותא מוליד הנפש שהיא בחי' דיבור אמת, ושלימותה מבואר שם להעלותה למקום שורשה לחכמה בחי' כבוד, שהוא בחי' אמונה כידוע, וזה גופא הסימן שהדין קדוש שאין בה מניעת התפלה בחי' אמונה) ידע איניש לנפשיה את האמת. שכל מה שאדם רואה ומרגיש וכל מה שיעבור עליו נבחנת בנפשו אם הוא אמיתי.

ובודאי כל מה שהנפש טהורה יותר טוב תהיה נבחנת אמיתת כל דבר ודבר. וכל מה שהנפש מטונף ומשוחד בעניני עולם הזה ודמיונותיו, דהיינו מהדברים שהם כביכול חוץ מידיעתו כי הם מחלל הפנוי, קשה ביותר תהיה להנפש לעמוד על נפשה לקיים דבר אמת זו הלכה. אכן עכ"פ הנפש תכיר ותרגיש רחוקה מנקודתה.

וכמה שהנפש מרגשת צרתה, כן היא מתפללת וצועקת לצאת ולעלות להאמת, וכמה שהיא מתפללת כן היא מאמנת שיש אמת גבוה. דהיינו אם הנפש רק כואבת מעט, אז תשוקתה לצאת ותפלתה אינה כ"כ חזקה, והרי לא תעמוד על אמת כל כך גבוה ממנה, רק תאמין שיש איזה אמת טובה ממה שהיא מכרת עכשיו. אבל אם הנפש ממש בצערה וצוקה גדולה מאד, וחושקת ומשתוקקת ומתפללת בכל מאמצה, אז משגת הנפש אמונה שיש אמת גבוה מאד.

[כי יש כמה מדרגות של אמת, כמבואר בספרים הקדושים. ולמשל מה שמבוא שפעם רבינו הקדוש פקד את מוהרנ"ת להיות רב באיזה עיר, ומוהרנ"ת, שכפי מה שהוא היה מבין מרבינו לא זו היא הדרך בעבודת השם, שאל את רבינו אם זה באמת רצון השי"ת, ורבינו אישר שזה באמת רצון השי"ת. ומוהרנ"ת לא ידע עצה לנפשו, אז התעקש ולבש עזות דקדושה, ושאל את את רבינו עוד, האם זה האמת האמיתי של רצון השי"ת, ואז רבינו נענה לו, שבודאי האמת אמיתי שרצון השי"ת הוא שיתרחק מהרבנות, ושלא יפול ברשתו, רק יקדיש חייו לעבודת השי"ת.]

ד] הרי שכל דרגה שהאדם עומד בו, זה האמת שלו, וזה בחי' המאה אדנים של המשכן, שכנגדם נתיסדו מאה ברכות, בחי' הודאה, שהם בחי' הלכות שנתחדשו (לקמ"ת ב). ועלית המדרגות זה בחי' אמונה, בחי' ראיה ועינים, וכמו שכתוב עיני כל אליך ישברו, וכ' עיניך הלוא לאמונה, וכמו שאומרים ראיה זו אמונה (seeing is believing), וכמו שכתוב (משלי) טוב מראה עינים מהלך נפש, שעיקר ההליכה הוא בראית העינים (וע' בזה בתורה עו). ובאמת העינים לא יראו אלא כפי מה שהאדם מסוגל להאמין, כי לפי האמת שהאדם נמצא בו כן צופה בעיניו ורואה מה שהוא רוצה להאמין. ולכן חכמה בלא אמונה מזקת מאד. (וכל זה אביא בעזה"י בפירוש מרבינו בשיחות הר"ן אות קו). [אגב ראוי לציין למה דאיתא במס' שבת (פט.) בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם אמר להן משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו הראה להן דמות מטתו ע"ש הרי שמראות עיניהם הטעו אותם, וע' בפרשת חקת (במדבר כ:כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן וברש"י שם כז"ל כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך וכו' ישלוט בו מלאך המות? מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו, עכ"ל, והנה כלל ישראל כבר ידעו שטעו בראות דמות מטתו של משה, אז איזה הוכחה יש בראית מטת אהרן, וי"ל שזה גופא מדויק לשון רש"י ראו והאמינו, כי אפילו אחר שראו לא ידעו ממש, אלא האמינו – והראיה, מה שראו היה בחי' אמונה בדברי משה, ויש פה הרבה חילוקים ואכמ"ל].

אכן שורש האמונה הוא למעלה מחכמה וראיה (ע' תורה צא שחכמה בא ע”י אמונה), כי היא הסייג לחכמה, ושם צריכים לשתוק כמבואר היטב בלק"מ תורה סד, ורק הצדיק בחי' משה רבינו משיג את הנגון, בחי' שיר פשוט כפול שלוש רבוע, בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, שהיא ניגון של שורש האמונה שקיימת אפילו את החלל הפנוי.

וכל עיקר עלית נפש האדם, מהאמת שלו להשגת אמת גבוה, שהעליה הזו מכונה תפלה ואמונה כנ"ל, הוא בעיקר רק ע"י הצדיק כמבואר בלק"מ תורה ב' ובעוד כ"מ.

וזה בחי' צ' אמנים, שגדול העונה אמן יותר מהמברך, כי האמן בחי' אמונה היא עליה מעל האמת של ההודאה שבברכה, והיא דווקא ע"י הצ' – הצדיק.

ה] ולפמש"כ בס"ד נראה שגם ההלכות בחי' הודאה שהם בחי' תהלוכות הדמים כמבואר בלקמ"ת ב', הם בחי' הליכה כמבואר שם, וגם בחי' ריבוע הדיבור, אלא שהם בחי' ד' אמות של הלכה שהאדם נמצא בהם, דהיינו שאינם הליכה בדרך אלא הליכה במקומו ובסביבה שלו. שזה הענין של הודאה שמכירים ומודים על כל פרטי וכללי המציאות שבו נמצא. והדם שהיא הנפש מתהלך בתהלוכה, וצריכים לעבוד את השם בכל הדם (כמבואר בלק"מ תורה ויז נצחם). אמנם שיהיה הלכה כמותו שמבואר שם (לקמ"ת ב) שלזה צריכים להאיר האמת בריבוע הדיבור וזה ע"י שלימות לשון הקודש והמשכת קדושת ושמחת שבת קודש לתוך החול, שזה בחי' אמונת היחוד בתוך פעולות המשתנות ע"ש, זה כבר בחי' הליכה בדרך של אמונה (בחי' מאומן, ע' בפנים בקונט' מה שפירשנו סוד נ נח ע”פ הרמח”ל בענין תיקונא דסיפא ע”י ההיכלות). [וי"ל שזה מעלת עשית תפילות מהתורות].

ובדקדוק יותר, נומר ע"פ תורה סב, שמבואר שיש מקום שמצוה לדעת, ולמעלה ממנה יש מקום שא"א לדעת ורק צריכים להאמין, וההלכה היא משורש המקום שצריכים לדעת, שהיא ע"כ מסוף המקום שא"א לדעת רק צריכים להאמין. ושם כותב רבינו ז"ל כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שייך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף על פי כן: וגליא – היינו שאצל המאמין הדבר גלוי, כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו, מחמת גודל אמונתו השלימה, ע"כ. דהיינו באמת ראיה היה צריך להיות שייך לדעת, כי מה שרואים יודעים (אלא שרוב בני העולם גם הידיעה שלהם הוא הבל ושקר). אכן ע"י אמונה שלימה משיגים הדעת והחכמה ורואים.

וזה מה שכתוב (ישעיה לג:ו) והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת, ופרש"י ז"ל והיה לך לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמן לבוראך, עכ"ל. שע"י האמונה יזכה להשלמתה בחכמה ודעת.

שוב ראיתי בלק"מ (תורה צד) שרבינו בעצמו מסביר גדר האמונה הידיעה והראיה ז"ל להעלות ניצוצות להשם יתברך העצה הוא כך: כשיסתכל בדבר מה, תיכף יאמין באמונה שלימה שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות, ומן האמונה הזה נעשה זיי"ן, שנאמר (תהלים לג): וכל מעשיהו באמונה. והעשיה היא ששת ימי החול, והאמונה היא השביעית, ואחר כך יצרף אל האמונה החכמה, כמו שכתוב (דה"א כח): דע את אלהי אביך. ו"אלהי אביך" היא בחינת אמונה, כמו: מעשה אבותיהם בידיהם (חולין יג:), שאנו מאמינים בו יתברך שהוא אלקי אבותינו, זהו העיקר: ו"דע" היא החכמה והשכל, וחכמה היא יו"ד, כמו שפירש רש"י (שמות טו) אז ישיר – שר לא נאמר, אלא ישיר. יו"ד על שם המחשבה נאמרה. ומהיו"ד והזיי"ן הנ"ל נעשה עין, כי ז' פעמים י' בגימטריא ע,. ועוד, העין הוא חכמה, כי חכמי העדה נקראים עיני העדה (במדבר טו), וממילא, כשיש לו עין כזה, כשמסתכל בדבר מהעולם בודאי נתעלין הניצוצות עכ"ל ע"ש {וזה ממש בסוד נ נח נחמ נחמן מאומן, כי ז' פעמים ע' (עם הכולל) עולה בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן}.

הרי שלפעמים יכולים לראות ע"י אמונה לבד, שכ"כ מתחזק באמונה עד שמשיג הראיה רק ע"י אמונה, ואם לא צריכים לצרף אל האמונה, חכמה [ובאמת החכמה גופא באה מן האמונה כמש"כ רבינו בתורה צא ז"ל בא מן האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחלה להאמין, עכשו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדבר הראשון בשכל, עכ"ל], וזה מה מצינו ג"כ במ"א מרבינו שיש ענין לצרף שכל להאמונה, עיין לקמן.

ו] והרי דרך אגב יישבנו היטב שאלת המפרשים בריש ספר המצות, איך נצטוינו להאמין בהשם יתברך, הלוא אמונה על כרחך היא מדעת האדם מעצמו שיאמין במה שהוא באמת מאמין, ואם הוא לא מאמין במה שהוא אי אפשר לצוות אותו להאמין בו. והנה מה שפירשו המפרשים שעיקר הציווי הוא על ההכנה וההכשרה, דהיינו לנקות את שוחד התאוות וכדומה וממילא ישאר מאמין חזק בהשם יתברך, לא צריכים להבין דבריהם באופן שטחי שהמצוה הוא רק בההכשרה וההכנה. אלא כיון שבאמת צדקת האמונה הקדושה הוא אמיתת המציאות, שפיר אנו מצווים ללכת בכל דרכיו ולטעום ולסלול בדרכו. ומי שמנקה את עצמו מאיזה תאווה, אין זו רק הכשרה וההכנה, אלא זה בעצמו הוא מעשה אמונה בהשם יתברך שעובד אותו באיבוד התאוה. וכל מה שהאדם מחפש את האמת להחיותו מציית הוא מצוה זו להאמין בהשי"ת, והאמונה הקדושה מקרבתו ומדריכו במעגל יושר. ואם הוא מבקש חכמה, לא זה הוא ביקוש אמונה, אלא כמו ביקוש כל המדות הקיימים בעולם, ולאו דוקא יבוא לההכרה שהא דקי"ל כולם בחכמה עשית, היינו כל מעשהו באמונה. כי האמונה היא קיימת באמת. וכל אחד או שמאמין בהשי"ת או שמאמין ח"ו שאין בורא, אבל אמונה יש. ועד כמה שהוא חי בהאמונה שלו, ומחפש להחיותו, כן יעלה במעלות קיום המצוה הראשי להאמין בהשי"ת. כי אם הוא מאמין ח"ו באמונות כזביות, וינסה את עצמו להאמין יותר ויותר בודאי יבוא לאמונה האמיתית הקדושה (וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שעבד את השמש עד שהגיע הלילה ולא היה יכול להמשיך, אבל שאר העולם היו עובדים את עצמן, ולא הפריע להם שאין קיום ואמת לעבודתם).

ובאמת זה מה שמוהר"ן לימד שיכולים להשיג אמונה ע"י שמדברים מאמונה וכמש"כ אודיע אמונתך בפי, כי הדיבור גופא בחי' אמונה (מלכות פה), ועל כן מיניה וביה תתחזק האמונה.

וצווי התורה הקדושה להאמין בהשי"ת היא כח אמיתת הנפש להכיר בהאמת ולהתחזק בהאמת שהיא יודעת. עד שמזה נולד ההלכות שהיא מכרת מקומה ומודה עליה להשי”ת, ומעבר לזה היא משתוקקת באמונה ובתפלה לאמת יותר גבוה.

ז] וע' בשיחות הר"ן (ריז) ז"ל אמר: שאיתא בספר אחד שמה שמובא בספרי המחקרים ראיה שצריכים לחקר מפסוק (דברים ד:לט) 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וכו' שצריכים לדעת אותו יתברך על פי חקירות. זה הפרוש הוא מכת הקראים שהם מפרשים פסוק זה כך, שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות אבל האמת לא כן הוא, כי באמת העקר לדעת אותו יתברך הוא רק על ידי אמונה שלמה, שעל ידי זה דיקא זוכין אחר כך לדעת והשגה גדולה בידיעת רוממותו יתברך שמו. וכמו שכתוב (הושע ב:כב) 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'' [וע”ש בתרגום יב”ע ז”ל ותידעון למדחל מן קדם ה'! - ותדע ליראה לפני ה']. וע' בלקוטי הלכות ביו"ד הלכות גלוח ה"ג, שם מבאר היטב שעקר הידיעה הוא על ידי אמונה, ע"ש.

"ובאמת עקר הפרוש הפשוט של פסוקים אלו המזהירים לדעת אותו יתברך, כגון 'וידעת היום והשבות וכו'', וכן 'דע את אלהי אביך ועבדהו' (דברי הימים א:כח-ט), וכן 'דעו כי ה' הוא אלהים' וכו' (תהלים ק:ג). עקר האזהרה זו היא בפשיטות לדעת ולזכר אותו יתברך תמיד בכל עת ואל ישכח אותו יתברך ח"ו, בשום עת כמו למשל שדרך המלכים והאדונים שמזהירין את עבדיהם שידעו שיש עליהם מושל, ובפרט אנשי חיל של המלכים שמלמדין אותם שידעו מי המלך והקיסר שלהם 'למען תהיה יראתו על פניהם' (שמות כ:יז) ויעבדו עבודתם בשלמות וכו' וכו'. כלומר קחו זאת בדעתכם היטב עד שיהיה קשור וחזק בדעתכם ולבבכם בכל עת, וזה 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וכו', כי זה עקר שלמות הידיעה כשמקשרין הדעת אל הלב לידע בלבו היטב כי ה' הוא אלקים וכו'. כי בכל עת שמשימין זאת אל לבבו היטב כי ה' הוא האלקים, בודאי נופל פחדו ואימתו ויראתו עליו לבלתי יחטא. ואי אפשר לדבר בזה יותר כי ידעת אלהותו יתברך הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה כידוע.

"וכל חד כפום מה דמשער בלביה יבין היטב דברינו אלה. אבל חלילה לומר שכונת הפסוקים לדעת אותו יתברך על פי חקירות אנושיות הבנויים על שכל המטעה כי עקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי, כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית, ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל. ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירשה טובה כזאת וכו' ע"ש.

וע' בשיחות הר"ן אות קו ז"ל אמונה בחינת אור כמו שכתוב (תהלים פט:ג) 'ואמונתך בלילות'. ואמונה שהוא על פי חכמה בחכמות התורה ומשיג את ה' (ה"ע כמו שאי' בספרי והובא ברמב"ם, לענין מצוה ואהבת, איך באים לידי אהבה, ע"י שמסתכלים בתורה, אלא שהרמב"ם כתב עוד מה שכתב, ומוהר"ן הורה שאפילו דברי הספרי הם בדיעבד, והבן, ושוב ראיתי ת”ל ממש כעין מש”כ בליקוטי הלכות הל' חושן משפט הל' חזקת מטלטלין ה:ב, בענין הבגדים) ועל ידי זה יש לו אמונה, הגם שהוא טוב עם כל זאת עקר אמונה הוא שיהא מאמין בהשם יתברך בלא אות ומופת וחכמה. וזה הוא עקר אמונה בשלמות ובחינת אור, כמו שכתוב 'ואמונתך בלילות' כנזכר לעיל.

ויש חכם שהוא חכם אפילו בחכמות התורה ואין לו אמונה בה'. ואלו החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן. כי חכמה אמתית דהינו עם אמונה נקרא ראיה, כמו שכתוב (קהלת א:טז) 'ולבי ראה חכמה' וכו'. ולעמת זה החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכמו שפרש רש"י שיש להם שרץ במחם (הינו שיש להם טמאה וכפירה במחם). וצריכין להרחיק מאנשים אלו שהם בחינת בעלי ראתן אפלו משכנותם כי ההבל פיהם מזיק לאדם כשר שיפל לתאות נאוף.

"כי זווג דקדשה הוא על ידי בחינת דעת כמו שכתוב (בראשית ד:א) 'והאדם ידע' ואלו הבעלי ראתן שדעתם מקלקל ופגום ויש להם שרץ במחם על כן זווגם נאחז בקלפה ועל כן הם נואפים (כי נאוף תלוי בעינים). כי חכמת אמת שהיא בחינת ראיה כנ"ל בחינת עניים, על אלו החכמים נאמר (איוב לא:א) 'ברית כרתי לעיני' וכו'. אבל הבעלי ראתן הם נואפים. וזה שדרשו רבותינו ז"ל (על במדבר טו:לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם' – זהו מינות 'ואחרי עיניכם' – זהו נאוף (ברכות יב: כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל ידי חכמה עם אם אמונה נצול כנזכר לעיל, עכ"ל. והנה מה שסיים שצריכים חכמה עם האמונה כדי להנצל כנ"ל, ולכאו' בתחילה היה משמע להיפך שהעקר הוא אמונה בלי חכמה. ולכאו' מבואר שבאמת עקר האמונה הוא בלי חכמה, אבל ראיה, דהיינו לקחת את האמונה ולראות אמיתתו בכל מקום כמו שפירשנו לעיל, והזיווג דקדושה, דהיינו להוציא פירות ולהגדיל האילן הוא על ידי חכמה עם אמונה. וכן מבואר בלק"מ תורה צד הנ"ל, שיש ענין שאחר שיש אמונה כיאות אז מצרפים לה את השכל. ויש שזוכים רק ע"י התגברות האמונה לבחי' ראיה כנ"ל, אבל עכ"פ מי שיש לו אמונה כיאות, יכול לצרף לה את השכל ולזכות לראיה.

ח] ובאמת כל זה מבואר בתורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן שמפרש את הפסוק בתהלים (קיט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', שאשרי לשון שור, לשון הסתכלות, תמימי, לשון חכמה בחי' יעקב איש תם, ההולכים בתורת השם, בחי' צדיקים ילכו בם, שעל ידי שלומדים תורה בכ"ח מכניעים את היצר הרע – מלכות דסטרא אחרא, ונותנים כח למלכות דקדושה, שעי" ז יכול המלכות, בחי' לבנה, לקבל חכמה ושכל, בחי' שמש. ותורה זו גילה רבינו על ידי שאחד שאל את רבינו מה לעשות כדי לפעול שתפלותיו יתקבלו, ורבינו אמר לו ללמוד אחר התפלה (שבאמת נראה כעצת הגמרא במס' ברכות, ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד). וידוע שתפילה היא בחי' אמונה. הרי שעל ידי שמצטרפים לימוד התורה הקדושה להאמונה זוכין לראיה, וזה בחי' הליכה.

ט] וע' בלקוטי מוהר"ן (רנה) ז"ל כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת, אפשר לו לפל מהאמונה, כי מאמונה לבד אפשר לפל, אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו לפל, עכ"ל. ולפי מה שהבאתי מהשיחות וככל הנ"ל, מבואר שהדעת שצריכין ללוות את האמונה הוא הדעת שנולד מהאמונה, ולא הדעת שלפעמים ע"י באים לאמונה, וק"ל. וע"י התחזקות האמונה באמת משיגים ממילא את הראיה, אבל עכ"פ ע"י אמונה כיאות יכולים לצרף את השכל.

והנה במכתב בהתחלת הספר מכתבי ר' שמשון בארסקי מביא התורה הנ"ל וכז"ל מובן ומבואר משיחתו הקדושה הנ"ל, כי עיקר התקרבות אל הצדיק תלוי בהשגת והרגשת דעתו הק' באופן שיוכלו לקבל ממנו עצות להתחזק לעמוד על עמדו לבלי להיות נדחה מן האמת מחמת השינויים והיסורין העוברין על כל אחד עכ"ל. ומדבריו נראה ממש כדברינו הנ"ל, שצריכין לראות שע"י אמונה יביע דעת. וכמו באמונה בהשי"ת שאין אנו חוקרים כלל איך הוא ית' בא לברוא העולם וכו', רק אנו מאמינים בני מאמינים בו יתברך שכן הוא ית' עשה כרצונו ית', אכן ע"י אמונתינו בו יתברך אנו זוכים לדעת, שאנו קונים התקשרות בו יתברך ואנו מבינים הרבה דברים בתורתו הקדושה כפי גילויה בעולמינו. וכן אמונה בהצדיק, אל תהיה אמונה ריקה ח"ו, אלא אמונה כזה שמביא התקשרות להצדיק שעי"ז זוכים לינוק מדעתו.

י] (ואגב מה שכתבנו שמי שדבוק בהשי"ת ע"כ יתחכם, כי השי"ת וחכמתו אחד (וכן הוא מפורש בספרים, למשל בעל הסולם כותב כן להדיא. וע' בספר המדות ערך דעת סוף ח”א – אות לד ז”ל: לפי הגדלת מעשים טובים של אדם כן הקב”ה מעמיק מחשבותיו של אדם, הינו: שנותן לו מח גדול, עכ”ל. וע' בלק”מ תורה טו:ה ז”ל עכשו נתגלה על ידי התפלה, וקדשא בריך הוא ואוריתא כלא, ואז על ידי התפלה נתגלה אוריתא, ע”ש. ובתורה יז:ב ז”ל שעל ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות וכו' ע”ש, וכן הוא בסוף התורה שם ע”ש). יש להקשות מהסיפור הידוע מהאדמו"ר שדן דין תורה מסובכת מאד לאמיתה תוך חצי שעה, ואח"כ הגיע אותו דין תורה לפני גאון גדול שלקח לו שבועיים, והגיע לאותו פסק, והבעלי דין אמרו לו שהלוא הרב הקטן פסק כן תוך חצי שעה, והלך הגאון לבקר האדמו"ר, ודבר אתו בלימוד וראה שהוא אינו כל כך כשרוני, ושאל אותו איך עמד על הפסק הנכון תוך חצי שעה, ואילו הוא בעצמו שהוא גאון גדול, לקח לו שבועיים, והאדמו"ר ענה לו, שמיד כששמע הדין תורה הבין שהוא מסובכת מאד, והיה קרוב לשבת ולא היה לו זמן, ועל כן בכה והתפלל להשי"ת שיאיר לו האמת, ובא אליו הש"ך בעצמו והראה לו הדין לאמיתו. וקשה שאם האדמו"ר היה כל כך דבוק להשי"ת למה לא היה גאון גדול? ויש לדחות שבאמת האדמו"ר היה גאון גדול מופלג יותר מהמבקר, אלא שכן היה דרכם של הצדיקים להסתיר את עצמן, ובפרט כאן שרצה להורות שיש דרך אמיתי בעובודת השי"ת שכדאי לעבוד לזכות ללכת בדרכו. וגם יש לדחות שהאדמו"ר לא רצה החכמה כמו שמצינו לפעמים. אכן באמת מצינו כמה צדיקים גדולים בעלי רוה"ק ואין ספק שהיו בקיאים בש"ס ושו"ע מדרש זוה"ק וכתבי קודש, ומ"מ לא היו ידועים כלמדנים בעלי תורה, וכמו שהעולים מספרים על ר' נחמן הורדנקא (ומוהר"ן בעצמו סיפר כן עליו) ור' זוסיא, והם ז"ל היו משיגים התורה בשורשה ודבקים בה בפשיטות ותמימותת ולא עסקו כ"כ להלבישה בחכמה ושכל של עולם הזה. וע"ע במס' ברכות (כ.) בהבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים ואכמ"ל, והש"י יאיר עיני בתורתו הקדושה.]

י] היוצא מדברינו הוא שאמיתת מציאת הנפש היא מאותיות התורה שהיא אמת, והאמת גופא היא אמונה, והבן (דהיינו שאמיתת המציאות אינו אלא אמונה, כי כולם בחכמה עשית, וכל מעשהו באמונה, אז ע"כ המציאות אינו אלא אמונה, אלא שהנפש היא בחי' האמת של האמונה). ויש לה שני עבודות לעבדה ולשמרה, דהיינו לשמור האמת שהיא יודעת בסביבה שבה היא נמצאת, ולזה כיננו לעיל תהלוכות הדמים בלימוד התורה להלכה ובהודאה להשי"ת על כל מה שמשיגים (ואפשר שזה בחי' המבואר בלק"מ תורה צב, על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו יכול להחיות מתים וכו' וע"י שהחמשה כנפי ראה נעים ונדים וכו' ע"ש שמבואר שהאדם והראה הם בחי' התורה. והרי נע ונד בחדר אינו ממש הליכה רק ענין של הכרת הסביבה שבו נמצא, והנעת הראה הוא בחי' תהלוכות הדמים). ולעבוד את ה', עבודה זו תפלה שהיא אמונה (כמפורש בדברי מוהר"ן כ"פ), והיא עליה. (והליכה בדרך, היא בחי' ראיה, שהיא ע"י אמונה וחכמה, שהולכים וגם מכירים איפה שהולכים. ואולי לעומת תהלוכות הדמים של הלשמור, בעבודה זה בחי' הלבנת הדמים בחי' אהי"ה באחוריים המבואר בתורה ו'. וגם ביארנו שהלכה כמותו כבר מגיע לעבודה, ונראה מפני שלקבוע הלכה כמותו זה כבר אינה הלכה פרטי השייך רק לאותו נפש, וע"כ זה שייך למשהו גבוה ממנה. ולכן גם ענין לוקח נפשות חכם, המבואר בלק"מ שהצדיק כאשר אומר תורה הוא מעלה הנשמות הנמצאים אצלו ומורידם עם התורה שמחדש, זה אותו בחי' של עבודה כמו המבואר בתורה ב' שהנשמות מתחדשים בתפלה שזה ג"כ ע"י הצדיק. כי לימודו של הצדיק אינו רק בחי' לשמור אלא עבודה לקבוע ההלכה).

ומבואר שהכל תלוי בהאמונה מה שבאמת אי אפשר לדעת, וכל עלית האמונה היא רק ע"י הצדיקים, בחי' מעשה אבותינו. וזה עיקר הדרך של יהדות שאנו סומכים על הצדיקים אמיתים שזכו לדעת את השם, שהם יאירו לנו שנזכה גם כן. ובלתי הצדיקים, אם ננסה להגיע שם על פי דעתינו, אין שום סיכוי. והצדיקים יודעים מלאכתם איך ומה לעשות ללמד אותנו ולהורות ולהאיר לנו (ובנושא הזה של אמונה ודעת האריך מוהרנ”ת בכמה מקומות ובפרט בהל' יורה דעה וכנ”ל הל' גילוח ג:י, ועוד שם הל' שבועות ב:יד, הל' רבית ה:כ ובעוד כ”מ באריכות).

[וע' בפנים בכותרת 'גמרא או קבלה' ד"ה הנה למשל, מש"כ בענין הסכנה ללמוד סוד, שרק הצדיק האמיתי בעצמו יכול ללמד, וע"ע מש"כ בכותרת 'בענין פעולת הנחמנים וכו'' ד"ה ורואים, שענין סוד האמונה אינה כ"כ פשוטה ואפילו שבט לוי לא הצליחו לזכות לה, רק בחירי צדיקיא ע"ש. וע' בחיי מוהר"ן (עבודת השם אות לט) ז"ל פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס (ה"ע שלפי בעל הסולם זה עיקר יסוד הכל), והלא אעפ"כ בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא ז"ל בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך א"א עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס, עכ"ל. ומבואר קצת מזה שעיקר האמונה והשגות בעבודת השם, אי אפשר להשיג סתם ע"י חכמות, אלא שצריכים ליכנס בתוך מעגל האמונה, ועיקר ההוכחה של האמונה הוא האמונה בעצמה, וכאשר זוכים ליכנס לפנים אז כבר תבין ענינה, ופה בהקדמה זו השתדלתי לפתוח ולהאיר דרך האמונה הזו שנצטוינו עליה].

וזה המבואר בריש ספר מסילת ישרים במשל גן המבוכה, שמי שנבוך בפנים צריך לשמוע למי שעומד מלמעלה להורות לו הדרך לצאת, והנמשל שרק הצדיקים שכבר נצחו יצרם הטוב וכבר זכו לכוון דרכם דרך בית אל, הם יהיו המורי דרך לנו שעדיין במלחמה עם היצר הרע.

יא] והנה לפי דברינו, כאשר נבוא לדבר על הנושא מה הוא הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, לא הייתי יכול לומר לך רק שכך קבלנו מצדיקים אמיתים, שהוא עיקר שורש וכלל גדול בתורה, ואם תזכה תטעום דרכה ותצלח ותזכה לנצח נצחים. ואם לא תטעום בו, רק תחקור בחכמות לעולם לא תשיג שמץ מינה.

אכן על כל פנים, יש מקום שצריכים להוכיח קצת שכן קבלנו מצדיקים אמיתים, ושכן יש מקום כבר לחשוש לדבריהם הקדושים וכו', וכן ליתן איזה דרך שהאדם המאמין יכול לבנות הידיעה באמונתו. אכן גם באלו היה הביאור צריך להיות בקיצור, ומי שהולך בדרך האמת ומבקשהו ורודפהו הוא ישיגנו, ימלט נפשו משאול וישיג אורחות חיים בארץ החיים, תאמין. ומה ענין לכתוב כל כך על זה ולצלול במים אדירים?

ויותר מזה מבואר שאפילו לכתוב האמת לאמיתו לפעמים אינו תיקון וכמו דאי' במסכת אבות (א:יא)אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל, ופי' הרע"ב ז"ל כלומר אע"פ שבמקום שאתה בו אין שם מקום לטעות יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות ותגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה והם כנוי למים הרעים. ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברים דברי מינות וימותו בעונם. ונמצא שם שמים מתחלל. שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (שלפי בעל הסולם זה עיקר היסוד של כל חכמת הקבלה). ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום, עכ"ל. וע' בליקוטי הלכות (יו"ד סימני בהמה וחיה טהור ד:לב) שכז"ל ועל כן הדם של חיה צריך כסוי דיקא, כי עכשיו אי אפשר לגלות האמת בשום אופן, ואפילו מי שזוכה לאיזה אמת לאמתו אי אפשר לו לגלותו כי אם על ידי שמכסה אותו בכמה כסויים ולבושים עד שנתכסה באמת מרב בני אדם, רק זעירין אנון שזוכין להבין האמת מתוך הכסוי דיקא. כי עתה בהכרח לכסות האמת כי אם יגלה האמת בפרוש יוכל השקר להתגבר יותר ויותר על ידי זה האמת דיקא כנ"ל באריכות, שכל מה שמגלין איזה אמת, הם מתגברין על ידי זה דיקא בשקרים יותר ויותר, ובשביל זה החכמים האמתיים צריכין להזהר בדבריהם האמתייים מאד מאד איך לאמרם, לכסותם בכמה כסויים, באפן שלא יתגבר השקר ח"ו ע"י התגלות האמת דיקא, שזהו בחינת חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וכנ"ל. וכן מובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות שבכמה וכמה כסויים צריך הצדיק האמת לדבר עם העולם וכו' ע"ש כל דה"ק.

ומצינו עוד כמה טעמים והקפדות בענין כתיבת יסודי האמונה ואי אפשר להאריך פה כל כך בזה. ובעזה"י אכתוב קצת טעמים וענינים ודרכים שמאשרים לנו לכתוב מה שכתבנו בס"ד.

יש משל מר' אברהם בן הר"ן על בן אדם שטעה ביער ולאחר כמה ימים פגש באיש אחר ושמח מאד. וזה האיש שהוא מצא אמר לו, תדע שאני כבר טועה כמה שנים ואיני יכול לעזור לך, רק להודיע לך מה שעכ"פ כבר נסיתי. והנמשל מובן שאע"פ שבעיקר צריכים לשמוע מהצדיק כנ"ל עכ"ז יש ענין שכל אחד מסביר לחבירו האמת שהוא גילה. וכן איתא בליקוטי מוהר"ן שבשעת שלום באים לגלות האמונה הקדושה, כי כל אחד מסביר לחבירו האמת שלו.

ויותר מזה, רובא ממה שכתבתי אינם אלא דברי הצדיקים, ומראה מקום אני נותן, וכתבתי כפי הבנתי והמעיין יבחר ויבחון.

וע"ע בחיי מוהר"ן (להתרחק מחקירות אות יג) ז"ל יש כמה דברים שהם בתחילה סוד, ואחר כך שוב אינו סוד, כגון קצת סודות הקבלה שקדם רבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל היו אלו הדברים בסוד גדול, ולא היו מדברים מזה כי אם בסוד גדול מאד, ואחר כך, בימי רבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל, שוב לא היה סוד, והתירו לגלות הסוד קצת. וכן יש כמה וכמה דברים שהם עכשו סוד, ואחר כך בימים הבאים לא יהיו סוד, עכ"ל (וע' בפנים בקונטרוס, שלכאו' זה מובן ביחד עם מה שידוע שכל תקופה אילו היה להם התורה שנתחדש ע"פ הצדיק הדורות שהיה אחר כך, היו נתבטלים מהבחירה). ובספרי בעל הסולם האריך לבאר נושא זה, ואכמ"ל (ובענין גילוי סודות ע”ע משיבת נפש אות קיז).

עוד דבר שהביא אותי לכתוב מה שכתבתי, הוא מה שמבואר בחיי מוהר"ן (עבודת השם אות ד) משל מעשיר שהלוה להרבה אנשים הרבה כסף ולא פרעו, ואחד מהלוים התחרט מאד, והסביר מצוקתו להעשיר כי אין לפרוע חובו, והעשיר א"ל החוב שלך כלא חשוב לעומת עוצם שאר החובות, לכן זאת עשה, תסובב ותזכיר לשאר הלווים לפרוע חובם, ואפילו אם כל אחד ישלם רק קצת הרי הרויחתי הרבה והרבה יותר מחובך עכת"ד והפשטות הוא שזה הלוה הוא המשל לאנשים שלא זכו לשלם חובם להשי"ת לגמרי, שעדיין אינם בכלל צדיקים ברמה הנ"ל שיצאו לגמרי מגן המבוכה של תאוות והבלי עוה"ז, ועכ"ז לא רק שמותר, אלא טוב הדבר שהם יעסקו לעורר בני אדם בעבודת השם.

אשרי הזוכה להאמין ולאחוז בתמימות ופשיטות בדרך הקדוש של רבינו הקדוש נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה נ נח נחמ נחמן מאומן, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דבריו הקדושים, לעבדה ולשמרה. אם אתה עושה כן אשרך בעולם הזה ובעולם הבא ולימות המשיח וכו'.